רוח וזמן – מה זה ישראלי בעיניך!!!!!!
הדימויים של מיימון הופכים על בד הציור לסמל ולמאגר של זיכרונות וחוויות, כמו גם לאמירות חברתיות פוליטיות וערכיות.
רפאל ד. מיימון מתבונן בחפצים, אפשר לומר
בחרדת קודש. בעבורו קומקום ישן מברזל, חולצה
רקומה, סנדל מונח על אריחי מרצפת, קופסת
שימורים, קופסת סיגריות, מבנה ישן או דמות
אייקונית, הם ישראל של פעם ושל היום, הם
סיבה לציור.
בכישורים ובתכונות של צייר- אספן- יצרן-
מעצב- מאייר- תפאורן- נוסטלגיקן, מיימון מגייס את עצמו למשימת הציור כמי שמבקש להנציח
דבר בבחינת אומר. החיבור של מיימון לחפץ המסוים, או האופן שבו מחבר חפצים לשכון יחדיו,
ולהפוך מדבר ממשי להיות הדימוי המדויק של עצמו כממשות אחרת
זו דרך של חיבור ודיבור.
מיימון אוחז את התקופה כמי שאוחז חג בעבותים
בקרנות המזבח. בורר בקפידה ובחיבה גדולה את
מה שמסומן בעיניו כסמלים של תקופה. מוציא
אותם לכאורה מהקשרם מגדיל אותם בהגזמה לעתים
כדי להיות דימוי שמתכתב עם המקור של עצמו
ובדרך זו לספר סיפור של זמן עבר היושב
בתוך הווה, ומתהווה.
מיימון מתבונן במציאות ומבקש להישאר נאמן
לה בקפדנות יתר, וכך מייצר זכרון על זכרון. אוסף פריטים שנתפשים ברוח התקופה כישנים,
כבלתי נדרשים אלה אשר לעתים נמצאים בשוקי עתיקות, והופך אותם לתמונה. בעצם העובדה שהם
המודל והנושא ליצירתו הוא מעניק להם מעמד מיוחד
ומחדש את נקודת
המבט לעבר החפץ שאולי
נשכח, אולי נזנח. זהו דיוקן של חפץ, כאשר באופן מצטבר דיוקנאות אלה משרטטים דיוקן של
תקופה כמו גם דיוקן עצמי של האמן.
הצורך להיזכר שווה ערך לצורך ולרצון להזכיר,
הצורך לעקוב במבט ובמשיכות מכחול מדויקות נענה לצורך האחר להיום שם וכאן ולהחזיר את
השָׁם לכאן. זמן הציור וההתבוננות מייצר שעה אינטימית של התקרבות, ובה הצייר חי מחדש
את הדברים שחשובים לו, בין אם אלה כאן מעכשיו ובין אם אלה שם ומאז. רק לאחר שרגעי התקרבות
אלה באים לכדי סיום, הם יכולים להיות חפצים שעומדים בזכות עצמם, ולייצר גם בצופה רגעים
של קרבה, זכרון ונוסטלגיה ומשם כבר קצרה הדרך לזיהוי וגילוי זהות.
הדימויים של מיימון הופכים על בד הציור
לסמל ולמאגר של זיכרונות וחוויות, כמו גם לאמירות חברתיות פוליטיות וערכיות. לכאורה
נראה כאילו האמן "מעתיק", חפצים, אישים, מקומות ומצבים. לעתים בונה אותם
בהקשרים אחרים, מגדיל ומגזים, מהדק ומדייק. נראה שהאמן יוצר מתוך דיאלוג פנימי עמוק שבו הוא מנהל שיח עם
המיומנויות שלו כאמן ועם החפצים אשר משמשים לו עילה להתנסות כמו עילה לאמירה. מיימון
בוחר לעמוד מול החפץ או האדם, להפכם לציור, לשמור על זהותם הקפידה ובכך להעניק להם
מעמד של מטאפורה הנושא מסר ורעיון.
אם אנו יודעים למצוא באמנות המודרנית את
המושג 'חפץ מן המוכן' ( readymade)
על עבודותיו של מיימון ניתן לומר 'עשויים מהחפץ' – made from
ready.
מיימון כתפאורן בחיי החול שלו, וכמי שתפאורה
היא מקור פרנסתו, לובש את כובע הצייר אוחז בפלטה ובמכחול, ומייצר תפאורה לסיפור ולהצגה הרעיונית הפרטית שלו שבה החפצים והאישים
הפכו להיות דימויים מעובדים כאילו יד לא נגעה בהם, כאילו הודבקו על בד הקנבס מתוך המציאות,
יוצרים מציאות
על מציאות ומספרים על אהבת הדבר.
אהבת הדבר של מיימון קושרת בין הדימוי של
הדבר לבין הפקתו המחודשת, בין הפיכת חפץ שימושי ליצירה שאינה שימושית בפועל אך משמשת
טריגר לרעיון, בין התייחסות לאישיות אשר בעיניו היא גדולה מהחיים לבין יצירתה כמונומנט
מתוך כבוד ואהבה, והעמדתה כסמל.
מיימון מתכתב בדרכו עם סגנונות, עם תקופה,
עם אישים, עם תרבות, עם מגדר, עם מציאות יומיומית ומנסה על דרך היפה להראות גם את הקשה
ואת המר ובכך מזכיר בלא שאף ידע את דבריו המיוחדים של הרב קוק שהיה ציוני נלהב, איש
רוח ואיש אמנות באמרו ש" האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו
מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקייה היא מכל מום. כולך יפה
רעייתי ומום אין בך!". כך מיימון מציג בדרך יפה ואסתטית גם את הישן, הכואב, המום
והטעון תיקון.
והנך שואל 'מה זה ישראלי'?, מתבונן בתערוכה,
מקבל תשובה, ואז כבר אינך שואל יותר, אלא מכריז ואומר בנחישות ' זה מה זה ישראלי'.
למקום שמזוהה כמרכז לצרכנות המזוהה כעיסוק
מרכזי של שעות הפנאי, מיימון מביא תרבות. בשם התרבות, הציור, חיי הרוח והאמנות, מיימון
מציג תערוכה והופך את המקום החולי, שאינו גלריה, למרכז תצוגה. שם חפצים ומוצרי צריכה,
הופכים להיות הגיבור המככב ביצירת אמנות. מיימון אינו מציב במרכז זה, כצפוי, דוכנים
למכירת חפצים. אלא מציב "תמונות" אשר מתוכם חפצים כמעט זועקים הריני כאן,
גדול יותר חי יותר, קים ללא קיימות ממשית, כדי לספר להמון שגודש את המקום בלא כל כוונת
מלכתחילה לצפות בתערוכה, שם על קו התפר הזה הוא מביא את הגבוה אל הנמוך ואת הנמוך אל
הגבוה במטרה לנהל דיאלוג עם תרבות ההמונים, במקום בו תרבות ההמונים אכן מתקיימת.
בסגנון אמנות זה המזוהה כ'פופ ארט', מיימון
מגייס לשורותיו אמצעים שנחשבים 'חוץ אמנותיים', קומיקס, פרסומות, כתב ודימוי, צבעוניות
עזה וטכניקות שמקובלות יותר בתחום העיצוב האיור והתפאורה. אין מקום נכון יותר לתערוכה
זו, מאשר המקום בו היא אכן נבחרה להיות, ונראה שהמקום בחר בתערוכה לא פחות ממה שהתערוכה
בחרה בו. ובתוך כל אלה מסתתר חיוך ציני בו האמן מייצר בכלים אשר לעתים מגיעים מתחום
האמנות השימושית, אבל הפעם למטרות טהורות רעיוניות, ולא למטרות שימוש. זו הזעקה
הפרטית
של מיימון המנתב אותה אל תוך החפץ תוך שהיא עוברת בדרך זו תהליך של עידון.
כך אנו מבינים בהדגשה ש "אין לך אדם
שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (פרקי אבות ד, ג') והרי לנו צירוף מדויק
של אמירה עתיקה זו. מקום של המון, ולאו דווקא גלריה בדלנית ומנוכרת, אמנות קריאה ובהירה,
בתוך המון עם, המדברת על היסטוריה, על פוליטיקה, על חיי היומיום, על עכשיו ועל פעם,
דרך כלים, חפצים אנשים ומקום, וכל זאת במקום הנכון, ובזמן הנכון על ידי האדם הנכון,
שהרי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".
מיימון של הסנדלים, כובע הטמבל, תל-אביב
ובתי הבאוהאוס, שמן הזית, בן גוריון, ופרס, הוא מיימון של ארץ ישראל שקושר בין אמנות
הפופ ארט, בין עולם העיצוב והפרסום, בין כרטיסי הברכה של פעם (שנות טובות), בין תרבות
הצריכה ותרבות הצנע, בין הקוקו והסרפן ובין שם אז, ועכשיו בדיוק עכשיו כאן.
ריאיון עם הצייר- האמן רפאל ד מימון
מי אתה רפאל
מימון?
הנני איש רוח
שסלל את דרכו כאומן וכמי שידע לקחת מתת טבע , ללמד ולהיהפך לצייר ייחודי .
עצם היותי יזם
, מחנך ופילוסוף קל לי כנראה יותר לבטא את עצמי בשפה החזותית .
אני אוהב
להציג חזון פוליטי , חברתי ופילוסופי וזאת באמצעות קו,
כתם וצורה בשפה הכי מדויקת והחלטית, כשם שאני מתנהג תמיד בחיי.
נולדתי ב-1948
, אני בן 70 כמו המדינה , חיי כרגע ויוצר
בתל
אביב . הציור
הינו שפה נהירה וברורה . במסלול חיי עשיר
העשייה ,ספגתי
אמנות אותה אני גם מנחיל לאחרים . אני מייצר, יוצר,
מלווה אמנות ובכל אותו
הזמן ממשיך להיות יוצר. בדרך הארוכה של
היצירה
אני לומד, מלמד, מלווה, יוזם ויוצר בלי הפסקה.
מה היא הכשרתך
האומנותית?
למדתי אצל
חשובי המורים והציירים כמו יחזקאל שטרייכמן, אבשלום עוקשי ואני מושפע משלל טכניקות
בציור המודרני של יעקב וכסלר.למדתי גם במכון אבני והשתלמתי בסטודיו לאמנות בפריז.
אילו יצירות
מענינות הכנת?
הפקתי אלבום
רישומי מקומות בירושלים שנקרא "ירושלים 3000 ", אלבום זה שימש כשי אישי
של ראש הממשלה רבין ז"ל , על כריכת הספר הוטבעו שמו וחתימתו של רבין.
פסל דוד בן
גוריון עומד על ראשו מוצב דרך קבע בשדה בוקר בפתח מעונו
של בן גוריון , קודם לכן
הוצג במספר תערוכות כמו גם עבודות
מונומנטאליות אחרות.
ציירתי את
אומבה עם זבוב גדול בפניו, כשם שהופיע באחד
הראיונות ,
כאשר זבוב מטריד את מנוחתו.
פסלתי בימים
אילו את אריק אינשטיין בפסל גדל מימדים כמו בתמונה המפורסמת שלו כשהוא יושב לצד
הבר.
ביצירת פסל זה
התכוונתי לבטא את הבחירה האישית שלי, אני אוהב כל כך אנשים שאהבו את הארץ, שנשמו
אותה והנשימו את תושביה, הגשימו חזון והותירו מורשת ואריק אינשטיין הוא אחד מאילו.
אני הכי גאה
בסדרת ציוריי לרגל 70 שנה למדינה, בהם ציירתי שלל אלמנטים שנראו הכי ישראליים והכי
נוסטלגיים.
בסדרת ציורים
זו הפכתי את היומיום כמו חפצים ,מקומות, אירועים ואנשים כתפאורה וכמטאפורה לאמירות
פוליטיות ופילוסופיות.
מה נתפס
ישראלי בעינייך?
אני מתבונן
בחפצים ניתן לומר בחרדת קודש , בעבורי קומקום ישן מברזל , חולצה רקומה, סנדל מונח
על אריחי מרצפת , קופסת שימורים, ארטיק, , מבנה ישן או דמות אייקונית הם הם ישראל
של פעם ושל היום והם בהחלט מהווים סיבה לציור.
אני איש של
סנדלים, כובע טמבל, בתי באוהאוס , שמן זית , בן
גוריון , פרס, אני בן אדם שקושר בין אומנות הפופ
ארט , בין עולם העיצוב וה פרסום , בין כרטיסי הברכה של פעם-" השנות טובות"
, בין תרבות הצריכה ותרבות הצנע , בין הקוקו והסרפן ובין שם ואז לבין עכשיו וכאן.
מה הסגנון
שלך?
סגנון האמנות
שלי מזוהה עם הפופ ארט , אני מגייס אל בין שורותיי
אמצעים נחשבים חוץ אמנותיים ,
קומיקס , פרסומות, כתב ודימוי,
צבעוניות עזה וטכניקות שמקובלות יותר בתחום העיצוב האיור והתפאורה .
https://www.rafael-maimon.com/
https://www.facebook.com/rafael.d.maimon/
https://www.instagram.com/rafael.maimon.artist/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה