בשם בתי
Au nom de ma
fille
סרטו של ונסן גארנק
A film by Vincent Garenq
מבוסס על
סיפור אמיתי, "בשם בתי" הוא מאבקו של אב למצות את הדין עם רוצח
בתו.
השנה היא
1982, ואנדרה במברסקי מתבשר על מות בתו בת ה-14 – קלינקה, בזמן חופשתה
בגרמניה עם אמה ואביה החורג.
משוכנע כי
מותה לא היה תאונה, במברסקי מתחיל לחקור. חשדותיו מובילים אותו להאשים
במוות את אביה החורג.
מאחר
ואינו יכול להגיש כתב אישום בגרמניה, במברסקי ינסה לקחת את המשפט לצרפת, ויקדיש
לכך 27 שנים מחייו, עד שהצדק יעשה.
"אתגר המבוצע להפליא ע"י הבמאי ונסן
גארנק וע"י דניאל אוטיי המדהים, שמתעלה על עצמו בשיא תפארתו". TF1 NEWS
יוצרים
בימוי:
ונסן גארנק Vincent Garenq
תסריט:
ונסן גארנק, ז'וליאן רפנו Vincent Garenq,
Julien Rappeneau
צילון:
רנו שאסינג Renaud Chassaing
עריכה:
ולרי דסינה Valérie Deseine
מוסיקה
מקורית: ניקולא אררה Nicolas Errèra
הפקה:
הוגו ברגסון וויואום Hugo Bergson-Vuillaume
סיריל קולבו ג'סטן Cyril
Colbeau-Justin
ז'אן בפטיסט דופון Jean-Baptiste
Dupont
שחקנים
אנדרה
במברסקי: דניאל אוטיי Daniel Auteuil
דיטר
ברומבך: סבסטיאן קוך Sebastian Koch
דני:
מארי- ז'וזה קרוז Marie-Josée Croze
ססיל:
קריסטל קורניל Christelle Cornil
קלינקה
בגיל 6: לילה-רוז גילברטי Lila-Rose Gilberti
קלינקה
בגיל 14: אמה בסון Emma Besson
רוברט:
כריסטיאן קימוטק Christian Kmiotek
צרפת 2016, 87 דקות, צרפתית
תרגום לעברית ואנגלית,
הפצה בישראל סרטי נחשון
הפצה בישראל סרטי נחשון
החל מתאריך 9 בנובמבר בסינמטק
תל אביב ובכל רחבי הארץ
ראיון עם במאי הסרט
ונסן גארנק
ש: מדוע רצית לעשות סרט על אנדרה
במברסקי?
ת: עקבתי אחרי הסיפור שלו וראיתי את
הספר שלו "שהצדק ייעשה", אך נמנעתי מלקרוא אותו מיד כשהוא יצא. היתה לי
תחושה שלאחר סרטי הקודם "בחזקת חף מפשע", זה לא יהיה הגיוני לעשות שוב
סרט על נושאים משפטיים. בסופו של דבר שיניתי את דעתי, רכשתי את הספר והוכיתי בתדהמה
מעוצמת הרגשות. קראתי אותו בין-לילה, ולא הפסקתי לחשוב עליו.
ש: מה כל כך ריגש אותך בספר?
ת: הופתעתי ממידת הנחישות של האב. במשך שלושים
שנה הוא לא הרפה והיה נחוש בדעתו באופן מוחלט, שהאמת תצא לאור ושבתו תזכה בצדק.
במהלך הזמן הזה, הוא הפך למומחה משפטי ולעיתים ידע הרבה יותר מאשר עורכי הדין. שום
דבר לא יכול היה לעצור אותו. ולבסוף הוא הצליח להתגבר על מערכת המשפט הצרפתית
והגרמנית. אלה חומרים נפלאים לתסריטאי. יש צד הרואי, מאד קולנועי לסיפור כולו, אבל
זה גם סיפור על הורות, שמאד נגע לי כי יש לי שני ילדים, שהם הדבר הטוב ביותר שאי
פעם קרה לי. הורות זה דבר מאד חשוב לי וזה דבר הנמצא בלבו של כל סרט שלי.
ש: הגיבורים בסרטים שלך מבוססים לרוב
על
אנשים אמיתיים. מדוע?
ת: כי האמת שיוצאת מן הסיפורים הללו היא
מאד מרגשת. והם מושכים אותי בצורה שאני לא יכול לעמוד בפניה. הם מעוררי השראה
בשבילי. לא מצאתי את ההשראה לסרטים בתוכי אני מוצא אותה מבחוץ, בחיים של אנשים אחרים.
כשסיפור מסוים מהדהד בתוכי, וכדי שבתהליך הכתיבה אוכל לספר את אותו, אני מזדהה עם
הדמויות וזה מוביל לקשר אישי לסיפור. המציאות מאד מעוררת השראה, היא חומר מפרה
לכותב. היא מעוררת הרבה יותר טריות, ואמת בסרטים. עבורי סיפור טוב הוא סיפור
המעוגן במציאות, בחיים האמיתיים. חוץ מזה אני לא אוהב סרטים שנכתבו על ידי
"תסריטאים". אני יכול להבחין בחוטים שהם מושכים. הם לא מרגשים אותי.
לעומת אלו הנותנים תחושה של משהו אמיתי שבאמת נחווה, כמו לדוגמה הסרט "מלך
שלי" של מייוון.
ש: היכולת להזדהות עם אנשים הכרחית
בשבילך כדי לצור סרט, אבל זה בטוח לא מספיק. מה הוא אותו דבר שגורם לצלצול הפעמון
הקטן שאומר לך שזה הדבר?
ת: מבחינתי זה חייב להיות סיפור אמיתי,
עם תכנים עשירים ועם עלילות משנה שניתן לפתח ולכתוב כסיפור. אולם אחרי הכל, הכל
מאד אינסטינקטיבי, אני לא יכול לתת הסבר הגיוני, לפתע התשוקה נמצאת שם, ותחושת
הבהילות שעולה בבת אחת גם היא עוזרת מאד. היא נותנת לי כוח ללכת ולשכנע מפיק להצטרף
אלייך להרפתקה. מעולם לא הצעתי פרויקט למפיק בלי התחושה שבסופו של התהליך יהיה שם
גם סרט שאני מאמין בו. זה נכון שהסרטים שלי בנויים סביב דמויות שעל פני השטח נראות
רגילות, אך הן מוצאות את עצמן בסיטואציות מאד לא רגילות. סיטואציות המאלצות אותן
לחשוף עוצמה ולהתעמת. זהו תמיד הקו המוביל, ואם הן לא נון-קונפורמיסטיות בהתחלה,
הן מסיימות ככאלה.
ש: אתה יוצר סרטים עלילתיים, לא דוקומנטריים,
איך אתה מתייחס לאמת של הדמויות
הללו שאתה חוקר.
ת: אני מעדכן את האנשים הקשורים בדבר על
הסרט. אני אומר להם מיד בהתחלה שאנחנו עומדים לספר את הסיפור שלהם במידת הדיוק
האפשרית. אני גם מסביר, שלמרות שאנו נזהרים מאד, הם לא יראו פורטרט מדויק של עצמם,
מכיוון שלעבד סיפור לקולנוע, משמעותו לשקר קצת. גם אם זה אומר לפשט דברים כדי לספר
סיפור של שלושים שנות חיים בתשעים דקות. אז האתגר הוא ליצור מחדש את הסיפור שלהם ולהבטיח
שבסוף הם יוכלו לזהות את עצמם, ותוך כדי כך לעשות סרט. הסיוט הכי גדול שלי הוא שהם
יחושו נבגדים על ידי סרט שהיה אמור לספר את הסיפור שלהם. אני מוצא שזה דבר שקשה לי
להתמודד איתו. ואני נוקט באמצעי זהירות שונים. קודם כל הם זוכים לראות כל גרסה של
התסריט. ואני מעדכן אותם על כל שלב בהתפתחות התהליך. במהלך הצילומים שלחתי תמונות
לקרן על שם קלינקה. ידעתי שמהר מאד הם ינחתו בתיבת הדואר של במברסקי ושהוא יעריך
את זה מאד. כך היה קל לאנדרה "לעכל" את הסרט. הוא היה מוכן לרגע בוא
יראה את הסיפור שלו על המסך. לבסוף, על אף שהוא לא תמיד הסכים עם הדרך בה עיבדנו
את הסיפור, כשהוא ראה את הסרט הוא נראה מאד מרוצה. אני לא זוכר את מילים המדויקות
שהוא אמר, אבל הוא אמר משהו כמו "עבודה טובה" ו"מכובד". אני חושב
שהוא היה מאד מרוצה מהבחירה של דניאל אוטיי לגלם את דמותו.
ש: איך בחרת אילו סצינות להשאיר בסרט?
ת: הסצינות החשובות ביותר כבר הוזכרו
בספר. כל הסצינות החזקות ביותר הושפעו מן המציאות. בעניין התהליך המשפטי היה עלינו
לפשט את הדברים מאד. אתה יכול לתאר מה זה אומר מאבק משפטי של 30 שנה. התרכזנו
בדברים החשובים ביותר וההכרחיים ביותר לסיפור, בניסיון לא לאבד את המתח בסרט.
ש: הסרט היה יכול להיות מאד סנטימנטלי
בגלל הנושא. הוא מביא הרבה רגש אבל לעולם לא נופל למלכודת המציצנות.
ת: יש לי תיאוריה על רגש. ככל שאתה עוצר
אותו הוא מתפרץ בחזרה. אני לא מחפש דרך לדחוף וללחוץ על רגש בסרט, במחשבה שהקהל
יבכה בנקודה ספציפית. אני מעדיף לעצור. לשמור עליו מאופק ומכובד, ולא לגלוש
למלודרמה. זה מאפשר לצופים לבכות מתי שהם בוחרים. אני חושב שאנדרה, שהוא אדם מאד
צנוע, מאד העריך את זה. גם דניאל אוטיי הוא אדם שלא אוהב להחצין יותר מדי רגש. אני
לא במאי של סיפורים סנסציוניים, אני יוצר פורטרטים של אנשים. הגיבורים שלי הם
שמושכים אותי אל הסיפור שלהם. יתכן שלסיפורים שלהם יש עניין ציבורי, אבל לא זה מה
שמושך אותי אליהם בראשית התהליך. זו החוויה שלהם שמעניינת אותי.
ש: האם פגשת את אמה של קלינקה?
ת: אנדרה הציע שאעשה את זה, והיא הסכימה
לספר לנו את הגרסה שלה לעובדות. אני חייב לציין שאנדרה לא הסכים לגמרי עם הגרסה
הזו של האירועים, אך הוא היה פתוח מספיק כדי לאפשר לנקודת המבט השנייה להישמע
בסרט. זה היה מאד נכון ומתגמל שהתאפשר לנו לעשות את זה. במיוחד לאור העובדה ששני
האנשים הללו לא מדברים אחד עם השני בחיים האמיתיים. כותב חייב לאהוב את כל הדמויות
שלו וחייב להבין אותן. אחרי ששמעתי ממנה את התיאור שלה, הבחירה שלי היתה להציג
אותה בסרט כמי שנמצאת בהכחשה. זה אמצעי ההגנה היחידי אותו יכלה להפעיל כדי להמשיך
להתמודד עם האובדן.
ש: למה בחרת בדניאל אוטיי לשחק את אנדרה?
ת: הוא היה הבחירה הברורה. כשהתחלתי לכתוב
את התסריט עם ז'וליאן ראפנו, מיד חשבתי עליו ולא הצלחתי לראות אף אחד אחר בתפקיד.
הוא שחקן מבריק ויש לו נוכחות פנימית יוצאת דופן ויכולת להעביר הכל במבט אחד. כבר
זמן רב שהוא לא גילם סוג כזה של תפקיד והקהל יכול ליהנות מהאיכויות שלו שוב.
התפקיד נוצר בשבילו, ולמזלנו הוא הסכים מיד לקבל על עצמו את התפקיד.
ראיון עם השחקן הראשי דניאל
אוטיי
ש: אתה בטח מוצף בתסריטים. מה גרם לך
לקבל את התפקיד הזה?
ת: אני חושב שונסן גארנק הוא במאי חשוב.
הסרטים שלו הם חזקים ומלאי עוצמה. לפני כמה שנים הוא הציע לי תפקיד, אך היו לי התחייבויות
אחרות ונאלצתי לסרב. כשהוא בא עם התסריט הזה, הייתי לשמחתי פנוי. קראתי אותו בלי
הפסקה ואמרתי מיד שאני רוצה לעשות את זה. בפנורמה של הקולנוע הצרפתי יש מעט סיפורים
כמו זה, שהם אמביציוזיים ואנושיים.
ש: מה אתה מוצא מרגש במיוחד באנדרה
במברסקי? הכאב שהוא חש כאב, קשה ובלתי ניתן לריפוי לאחר מותה של קלינקה? או הדבקות
במטרה שלו להגיע לבתי משפט במשך כמעט שלושים שנה, להביא למשפט את האדם שהוא חשב
שהוא הרוצח של בתו?
ת: שני הדברים כמובן. כמו מיליארדים של גברים
אחרים, אני אבא וזה חשוב לי מאד. לכן באופן טבעי, היה לי חיבור פנימי אליו והכאב
שלו נגע בי , כמו כל אלה שפגשו אותו או קראו את ספרו. אולם מה שהכה אותי במיוחד לא
היתה הנחישות שלו להוציא את האמת לאור, אלא בעיקר חוסר היכולת שלו עד היום לדעתי,
להפריד את עצמו מבתו. נראה היה שבתחילה הוא היה מוכן להתאבל עליה, אבל הגישה שלו
השתנתה כשהוא החל לחשוד, ואחר כך היה בטוח, שהיא נרצחה. עבורו היום הזה היה כאילו
שהיא מתה בפעם השנייה, וחייו התהפכו לגמרי. אף אחד לא יכול להשלים עם מותו של ילד,
אבל כאשר מישהו אחר גרם לזה, תחושת אי הצדק מתגברת, ואז בא המון כעס. כדי להתמודד
עם המעשה הבלתי נסלח, היתה לו רק אפשרות אחת. לצאת למאבק כדי לראות שהצדק נעשה. זו
היתה הדרך היחידה שלו לשרוד בלי הבת שלו ועם עצמו ובעיני החברה. להראות לקלינקה שהוא
עדיין אוהב אותה ותומך בה. זהו מאבק כמעט נוירוטי, להבטיח שהזיכרון של בתו לא יעלם,
לא ממנו, ולא מהזיכרון הציבורי. זה דבר שתפס אותי מאוד. אם הוא לא היה חווה את
החוויה הנוראית הזו. הוא היה ללא ספק חי חיים רגילים של אדם רגיל. מותה של בתו
הוציא החוצה כוחות אדירים ואומץ.
ש: האם תהית כאבא בעצמך, לו היית מוצא
את עצמך בסיטואציה דומה, היית יכול לעזוב הכל ולהפגין נחישות כזו לאורך זמן רב כל
כך?
ת: בכנות, לא. מכיוון שאני אדם מאד
לחוץ, אני עסוק בשמירה על עצמי, אני מונע מעצמי לחשוב מחשובות מורבידיות. מותו של
אחד מילדי יהיה הדבר הנורא ביותר שיקרה לי, לכן אני נמנע מלחשוב בכלל על אפשרות
כזו. אני לא יכול לומר איך הייתי מתמודד עם דרמה כזו. אני חושב שהייתי מתמודד עם
זה רע מאד כמו כל אחד בנסיבות טרגיות כאלו.
ש: האם נפגשת עם אנדרה?
ת: כן, אבל רק פעם אחת במהלך הצילומים.
אני חושב שאם הייתי פוגש בו קודם הייתי נשרף מן הכאב שלו. הייתי הרבה פחות חופשי
בגישה שלי לדמות שלו ולסיפור. כשנפגשנו שנינו שמרנו על ריחוק מסוים. אני בטוח
שמתוך מנגנון של הגנה עצמית. זה היה כמעט מביך עבור שנינו, עבורו כי הפכתי אותו לדמות
ציבורית, ועבורי כי השתלטתי על חייו כדי להביא אותם למסך הגדול. לא דברנו הרבה.
אני לא בחור פטפטן במיוחד וכך גם הוא. הוא הגיע לסט לראות סצינה וראיתי בעיניו
שהוא הבין מה אני עושה עם הדמות שלו. אין לי ספק שהוא מצא את הכנות והיושר בעבודה
שעשינו ואני משער שהוא העריך את זה מאד. לא עיוותנו את הסיפור שלו. היינו נאמנים
למטרה שלו, שהיא להמשיך ולכבד את זכרה של בתו. ההסכמה השקטה שלו למה שאני עושה
גרמה לי להרגיש בטוח בגישה שלי לתפקיד.
ש: האם קשה לגלם אדם חי?
ת: זו לא היתה הפעם הראשונה. עשיתי את
זה בסרט של קלוד ברי. בו שיחתי את קלוד ברי בעצמו, סיפרתי את סיפור חייו. הוא היה
שם כבמאי. כל הזמן חששתי שאני לא מצליח להעביר את הכאב שלו. וכך גם היה כשאנדרה
במברסקי הגיע לסט.
ש: כשאתה משחק, האם הבמאי שבך רוצה
להציע את ההצעות שלו, או שאתה מצליח להשתיק את זה בזמן הצילומים?
ת: לעיתים אני מבלבל את הדברים ומסתכל
על הדברים במבט מרוחק, אבל אני מתעשת מיד כי אני מבין שהאדם שיש לו את החזון המלא
של הסרט הוא הבמאי, ולא אני. אין כל טעם בלנסות להתעלות מעל הבמאי. עם ונסן גארנק
הרגשתי הרבה בטחון, יש לו תמונה ברורה כבר מההתחלה. הוא יודע מה הוא רוצה, אך הוא
לא לוחץ להוציא את זה ממך. הוא כנראה משתמש בהרבה טכניקות פסיכוסומאטיות. הוא
עדין, ומשקיע הרבה מאמץ והקשבה בשחקנים שלו. ונסן דורש הרבה, אבל תמיד עם חיוך.
הוא מאד אינטליגנטי. הוא משקיע ועושה עבודה יצירתית מאד בעריכת הסרט, הוא עבד עליו
שנה שלמה.
ש: אם זה על במת התיאטרון או בקולנוע,
אתה תמיד יוצר דמויות בנויות היטב.
ת: אני משתדל. זה קשה יותר בשבילי
בתיאטרון. באופן כללי אתה בונה דמות בתהליך של חודשיים בחזרות יום יומיות ואין לך
פרספקטיבה. אתה נמצא שם. ואתה חייב להיות במצב כל הזמן. וכשההצגה מתחילה אתה חייב
להעביר את הדברים לכל אורכה מדי ערב, באותה דרך עם דיוק של מטרונום. בקולנוע זה קל
יותר. אתה בונה יום אחר יום, סצינה אחרי סצינה. אתה יכול להתחיל שוב אם אתה לא
מרוצה ממה שעשית.
ש: ניתן לומר שיש לך קריירה מושלמת. איך
אתה בוחר את התפקידים שלך?
ת: בצורה מאד אינסטינקטיבית. חשוב להבין
שבקולנוע, אם זה תפקיד גדול אתה לא בוחר אותו, בוחרים אותך. לתפקידים פחות חשובים
או יותר הרפתקניים אתה יכול לבחור, ואז יש לך את כל ההנאה בעשיית העבודה שאנחנו
עושים. אני אוהב את העבודה הזו בתשוקה אין סופית. זו הסיבה לקיום שלי. ואם זה משחק
או בימוי, היה לי מזל גדול שאני יכול לעשות את זה בלי הפסקה. אין בזה משהו שאני לא
אוהב, אה כן, לפעמים שאתה עושה סצינות בגשם ואתה נרטב – את זה אני ממש לא אוהב. אם
הייתי צייר הייתי עושה את זה באותה תשוקה. בטח הייתי מצייר שתי עבודות ביום. היה
לי מזל לזכות בהכרה בגיל מאד צעיר וזה עשה את הכל הרבה יותר קל. והיום כל מה שיש
לי לעשות זה להוכיח שאני עדיין מסוגל ליהנות ושום דבר אחר. אני מקווה שאנשים ימשיכו
ליהנות מהעבודה שלי. את מה שעשיתי ומה שיש לי איש לא יכול לקחת ממני. וזה מוסיף
מימד נוסף לסרטים שאני עושה.
על השחקנים:
דניאל אוטיי
יליד 1950 , אלג'יר. שחקן קולנוע
ותיאטרון ובמאי קולנוע.
זכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן בשנת 1996
על הסרט "היום השמיני" בשותפות עם השחקן הבלגי פסקל דוקן ששיחק לצידו. בשנת
1987 זכה בפרס הסזאר על תפקידו בסרטים "ז'אן דה פלורט" ו"מנון",
על "ז'אן דה פלורט" זכה גם בפרס הבאפטה.
זכה בסזאר נוסף על תפקידו ב"נערה
על הגשר". עוד מבין תפקידיו הרבים:
"החבר הטוב ביותר שלי"
לצדו של דני בון, "סאד", "לצאת מהארון", "לב בחורף",
"האלמנה מסנט פייר", "היום השמיני", "מאהב בהשאלה",
"מחבואים" ועוד.
הוא ביים שלושה סרטים של המחזאי
מרסל פניול : "פאני", "מריוס" ו"בתו של כורה הבארות".
לאוטיי שתי בנות, האחת השחקנית אורור אוטיי והשניה נלי, שאימה היא השחקנית עמנואל ביאר ששחיקה עם אוטיי בסרטים "מנון" ו"לב בחורף".
לאוטיי שתי בנות, האחת השחקנית אורור אוטיי והשניה נלי, שאימה היא השחקנית עמנואל ביאר ששחיקה עם אוטיי בסרטים "מנון" ו"לב בחורף".
מארי ז'וזה קרוז
שחקנית קנדית שזוכה להצלחה
גדולה בצרפת. החלה את דרכה כשחקנית תיאטרון במונטריאול. זכתה בפרס המשחק בפסטיבל
קאן על תפקידה בסרטו של דני אקראן הקנדי "פלישת הברבריים". הופיעה בסרטים
רבים בצרפת, בהם "הפרפר ופעמון הצלילה" וגם ב"מינכן" של סטיבן
ספילברג.
סבסטיאן קוך
יליד גרמניה. הופיע בסרטים רבים
בהם "חיים של אחרים" זוכה האוסקר, ב"ספר שחור", "גשר
המרגלים", "הנערה הדנית", בעונה האחרונה של "הומלנד", "מת
לחיות ביום טוב" לצד ברוס וויליס ועוד. השתתף בסרטים צרפתיים רבים בזכות
הצרפתית הרהוטה שלו. סבסטיאן קוך ביקר בפסטיבל הקולנוע בחיפה בשנה שעברה, בה הציג
את הסרט "ערפל באוגוסט".
הבמאי ונסן גארנק
בוגר בית הספר הנודע לקולנוע 'לה
פמיס'.
במאי תסריטאי.
החל משנת 1992 יצר כמה סרטים
דוקומנטריים לטלוויזיה וגם סדרות. בשנת 2008 ביים את סרטו הארוך הראשון "כמו
כולם", בכיכובם של למבר ווילסון ופסקל אלבה, סרט שהקדים את זמנו ועסק בזוג
גייז המנסים להביא לזוגיות ילד. הסרט הוצג בישראל וגארנק נכח בבכורה. "בשם בתי"
הוא סרטו החמישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה